פוסט זה מוגש תחת:
דגשי דף הבית, מדגישים,
ראיונות וטורים
“ביו סמית ‘. כתבתי את זה, אכלתי ארוחת צהריים עם סטן לי ועדיין חולם על ג’ני. ”
מאת ביו סמית ‘
כילד צעיר מאוד נהגתי לקרוא ספרי קומיקס עם מה שאני מתייחס אליו כנטוש פזיז. לא הפסקתי לחשוב הרבה, פשוט קראתי אותם. מדי פעם הייתי מקשר בין המשכיות של הדמות או סיפור העלילה בעבר, אבל רבים מהזמן פשוט קראתי אותם ולקחתי אותם בערך הנקוב.
ארבעת המופלאים #42
ככל שהתבגרתי קצת, לקראת ג’וניור, התחלתי לראות שכבות אחרות לקריאה ולאסוף קומיקס. אפילו בגיל צעיר זה, התחלתי לטפל טוב יותר בקומיקס שלי, לא כדי שאוכל למכור להם עשרות שנים אחר כך על מה שיקרא האינטרנט, אבל בגלל ששמחתי בהם ורציתי לטפל בהם, בעיקר כדי שאוכל קרא אותם שוב ושוב. התגאה קצת בארגון אותם, הנחתי אותם בשקיות אחסון מזון מפלסטיק (לא היו אז שקיות מילאר), וגם מצאתי רק את הקופסה הריקה הטובה ביותר במכולת שתתאים לערימות של הקומיקס שלי.
“רק עוד יום בעיר לחידוש סופרמן ואורבני.”
הארבעה המופלאים היו הספר שבאמת הביא אותי ליהנות מההמשכיות (במתינות) ופיתוח אופי. התחלתי גם להבין שאני צריך להשעות את חוסר האמון. הייתי הרבה יותר מודע למה שקורה סביבי בעולם, כשלא חשבתי עלי ועל הצרכים, הרצונים והרצונות שלי. ידעתי שאין מצב שארבעה המופלאים יכולים באמת להסתובב ברחובות ניו יורק, אפילו במדי הצווארון הכחול שלהם, מבלי לגרום לפאניקה רחבה של העיר או להפרעה. לא הייתה שום דרך שספיידרמן יכול להתנדנד מבנייה לבנייה מבלי שהמשטרה תעשה זאת במוקדם או במאוחר. רק המחשבה על איירון מן שטס סביב שברה כל מיני חוקי אוויר. סופרמן מאבק באיזה קוף זר או ענק ענק ובנזק הבטחוני שהוא יגרום, יספיק בכדי לכבות כל סוג של רשת שהייתה לנו. כאוס המוני. העולם האמיתי לא יכול היה לעשות את זה. ידעתי את זה. עם זאת, לא היה אכפת לי. לא בגלל שהייתי אנוכי, הייתי, אלא מכיוון שרכישה כדי לענג בספר הקומיקס הזה, הייתי צריך לגרום לעצמי להאמין שהכל יכול לעבוד.
זה היה אותו דבר עם תכניות טלוויזיה. נו באמת, האי של ג’יליגאן, אני חולם על ג’ני (ואני עשיתי) או אפילו לאיש מ- U.N.C.L.E.? כולם התחננו, התחננו בי להשעות את חוסר אמונתי, ושמחתי זאת.
ככל שהתבגרתי, בתיכון ובמכללה, הרצון שלי להשעות את חוסר האמון שלי התחיל להרגיש כמו יותר מדי עבודה. סיפורי הקומיקס במארוול וב- DC קומיקס החלו להיכתב על ידי גברים שהיו בעבר קוראים כמוני והם לא היו יותר מדי מבוגרים ממני. הם הביאו הסחת דעת לספרי קומיקס שלא היו לי קודם. הם כתבו את הדמויות ששנינו גדלנו איתם, אך ניסינו להפוך אותם למבוגרים כמו שהפכו גם הם. זה לא היה טוב מדי. היה קשה יותר להשעות את חוסר אמונתי מכיוון שהוא היה רחוק מדי או קרוב מדי למציאות. לא קראתי ספרי קומיקס למציאות, העולם האמיתי נתן לי הרבה יותר ממספיק מזה. הייתה המלחמה בווייט נאם, הנשיא ניקסון התחיל להיות מאתגר ונתפס, זכויות אזרח, עוולות אזרחיות ונשים לא היו מרוצות מדי באותה תקופה. ממש לא רציתי את כל זה שיחלחל לספרי קומיקס. היו לי עיתונים וטלוויזיה בשביל זה. אולי זה היה הטעם האישי שלי לאסקפיזם, אולי זה אני מתבגר וסגנון קומיקס של סיפורי סיפורים התחיל להתפרק איתי, אני לא בטוח. אני אגיד שבקושי רכשתי או קראתי קומיקס כלשהו במהלך אותו גיל בן 15- המבוגרים בחיי.
“אקס-מן #94. חזרתי!”
רק בראשית שנות השמונים התחלתי להתגנב לאט לאט לקריאת קומיקס. הייתי נשוי, ילדתי, עבדתי, וזה היה רק רגע מקרי כשנכנסתי לחנות קומיקס, שהיה עדיין דבר חדש למדי, וראיתי ספר שנקרא ה- X-Men. ובכן, לא קראתי את ה- X-Men כי לגבי גיליון 50. הנושא הזה, #94, נראה מעניין, אבל בקושי זיהיתי אף אחת מהדמויות. עדיין זה גרם לי לסקרן. רכשתי את זה. קראתי את זה. חזרתי!
מדריך קונה הקומיקס
זה התחיל תהליך שלי מתחיל ציד חדש. היה לי מסע למצוא ולרכוש רבים מהקומיקס שפספסתי בגלל כיתה י ‘בערך. אני חייב להודות, הציד היה חלק מרכזי מהכיף. היו עכשיו חנויות קומיקס ומוסכמות קומיקס. קומיקס מעולם לא היה זה זמין לי לפני כן. היו מגזינים כמו הקוראים הקומיקס ומדריך קונה הקומיקס, שם קיבלתי מידע רב יותר על ספרי קומיקס ממה שאי פעם דמיינתי. זה היה עולם חדש וזה קרה בזמן שהייתי עסוק בעשיית דברים אחרים שהחוק לעולם לא צריך לדעת עליהם. חזרתי!
חזרתי עם נקמה. פרצתי לחברת הקומיקס בשנת 1987 והייתי כאן מאז. הגשמתי הרבה מחלומות הילדות שלי על ידי כתיבה כמעט לכל מפרסם קומיקס מרכזי (למעטT מארוול קומיקס, האהבה הראשונה שלי) ואכלתי ארוחת צהריים עם סטן לי פעמיים. רשימת החלומות שלי מתגשמת הם רבים, ובמובן מסוים יש לי את ה- X-Men #94 והיכולת להשעות את חוסר האמון להודות על הכל.
היום קריאת הספרים שלי מלאי קומיקס מלאים בחומר ישן וחדשים. אני לא רוכש וקורא כקומיקס רב כמו שעשיתי בצעירותי, אבל אני גם רוכש וקורא הרבה יותר ממה שעשיתי באמצע-טי-ים. אני חושב שמצאתי איזון טוב, וזה דבר טוב.
ישנם סרטי קומיקס, תכניות טלוויזיה, צעצועים ועוד ועוד. כל הדברים האלה שחלמתי עליהם בילדותי. הם התגשמו והרבה מעבר למה שחשבתי אי פעם. זה לא אומר שעדיין אין לי יעדי קומיקס. אני עדיין רוצה סוף סוף לכתוב כמה קומיקס מארוול, אני עדיין רוצה לראות דמויות שיצרתי מתעוררות לחיים בטלוויזיה או בסרטים, ולא היה אכפת לי לאכול ארוחת צהריים עם סטן לי שוב.
אולי אם אני פשוט משעה את חוסר האמון שלי, זה יקרה.
האמיגו שלך,
ביו סמית ‘
חוות האגרוף המעופפת
www.flesingfistranch.com
